לאחר שהגענו למוצב, כשעוד היינו עסוקים בארגונו . גנדי ניגש לעמדת תצפית, פתח ארגז מאג - מאותם ארגזים ששרשרתי כטירון - וראה שהסרט לא מלא . פתח ארגז נוסף ומצא אותו ריק . התרגז וסירב לראות יותר . "אני לא צריך לאכול את כל הביצה", אמר, "כדי לראות שהיא רקובה" . במשך הזמן הפכה הפלוגה - בפיקודו של איציק מרדכי, שהרשים אותנו כשהתייצב להתעמלות בוקר יחד עם שאר הקצינים - לפלוגת מארבים . מדי לילה נפרשׂנו לאורך התוואי במארבי שרשרת, במטרה למנוע את חדירתן של חוליות מחבלים . בהיעדר מודיעין קונקרטי, נפרשו המארבים על בסיס אירועי עבר, נתיבי החדירה של המחבלים, עונות השנה וזרימת המים בירדן . ניהלנו מלחמה נגד האויב ונגד השגרה, שהפכה לבעיה העיקרית . האויב לא מגיע כל יום - השגרה בהחלט כן, ודאי למפקדים שבילו במארבים עשרות פעמים בחודש, בדרך כלל בתדירות של שלושה לילות ברצף . היו לילות שבהם זיהיתי את מקום המרבץ שלי בלילה הקודם . הלילות במארבים דרשו סבלנות רבה - לכן קיבלו את השם "מארבי סבלנות" - והיו מלווים במתח גדול . ביניהם הוקפצנו למרדפים . התכוננו לכל מארב כאילו הלילה יגיעו מחבלים - וזה לא קרה . פחות מאחוז מהמארבי...
אל הספר