אחרית דבר: מספרות של עם לנקמתו של השבט

מ ס פ ר ו ת ש ל ע ם ל נ ק מ ת ו ש ל ה שב ט 165 מעניין לציין כי עמדתו של ברש כלפי הנקמה הייתה רדיקלית פי כמה מזו של המשורר אברהם ברוידס, ששירו ״נקֹם גם נקֹם . . ״ ( ברוידס תש״ג, 282 ) נדפס במאזנים מעל כותרת רשימתו של ברש . ברוידס נזהר מלפרוץ את האקסיומה הציונית שלפיה חייבת הנקמה להתממש באופן דיאלקטי רק על ידי שלילתה . ואכן, זאת הייתה גם עמדת מוסדות היישוב, שהתנגדו בתקיפות לניסיונם של פרטיזנים יהודיים, כשבראשם עמד אבא קובנר, להקים אחרי מלחמת העולם השנייה את קבוצת ״נקם״, שמטרתה הייתה לנקום בנאצים . במקום לחפש את הנוקמים בקרב היהודים המסתמכים על ריבונות תיאולוגית מצדיק ברוידס, כמשורר הכפוף לריבונות הציונית, את הנקמה לא כנקמה אנושית אלא כנקמתו של האל, שזוכה בלגיטימיות רק בזכות קיומה מחוץ למעגל האנושי . את ההצדקה לנקיטת דרכה של הנקמה השבטית נוכל למצוא גם בהתנגדותו של ברש להסתפק באֵבל . לדידו הסובייקט היהודי המרוסק חייב לפעול באמצעות כוח מוסרי, שהיעדֵרו — החותר תחת כל אפשרות פעולה — מותיר בעינה רק את הפסיביות של האֵבל . ״נשאר רק אֵבל ושוב אבל, כאב ודמע ושוב כאב ודמע, כמי שפצעו נקרע בכל יום מח...  אל הספר