פרק שני: הדיאלקטיקה של גאולת הדם בנקמת האבות מאת יצחק שָמי

154 ס פ ר ו ת ש ל שֵבֶט א ו ס פ ר ו ת ש ל ע ם ? כבוד הנביאים והנימוסים המקובלים מדור לדור אוסרים עליהם בימים האלה את גאולת הדם ודורשים מהם במפגיע לבלום את נטיות לבם, לעלות בצוותא ולרכוב איש בצד רעהו ( שם, 100 ) . את המנגנון הפוליטי הזה תיאר במדויק ז׳אן פול סארטר בהקדמתו המפורסמת ל מקוללים עלי אדמות, ספרו של פאנון, האינטלקטואל, הרופא ולוחם החירות במלחמת אלג׳יר . לפי סארטר, המלחמות שמתנהלות בין השבטים הן אלה שמאפשרות לשבטים להסיט את מבטם מן המאבק האמיתי בקולוניאליזם : זעם כבוש זה, כיוון שאינו מתפרץ, מסתובב במעגל סגור וחותר תחת המדוכאים עצמם . כדי להשתחרר ממנו הם רוצחים זה את זה ; השבטים נלחמים אלה באלה כיוון שאין ביכולתם להתעמת עם האוייב האמיתי — ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהפוליטיקה הקולוניאלית כבר תדאג לתחזק את היריבויות ; האח המניף סכין על אחיו חושב שהוא מחסל אחת ולתמיד את הדימוי השנוא של השפלתם המשותפת ( בתוך : פאנון 2006 , 29 ) . כך פועל היגיון זה גם בנקמת האבות : אנשי השבטים, אלה משכם ואלה מחברון, ממשיכים להילחם זה בזה גם לנוכח היחלשותה של הריבונות העות'ומנית, הבאה לידי ביטוי...  אל הספר