א ח ר י ת דב ר 235 מן התלמוד . במילים אחרות, בפרקטיקה, במעשה, נכלל התלמוד כמצווה בעלת חשיבות עליונה . אין צורך להכביר מילים על מקומו של התלמוד בהוויה היהודית לדורותיה — בהיקפו ובתרבות השיח העולה ממנו . מה שחשוב לעניין ייחוד ה‘ הוא הממד האחר שהוא מוסיף למורשת זו, ואשר כפי שהערנו במבוא לחלק הראשון מבדיל את המפגש שלה עם הפילוסופיה היוונית בשלוחותיה המוסלמיות ממפגש האסלאם והנצרות עם הפילוסופיה . משמעות אמונת הייחוד, שבכל מסורת מתגלמת בפרקסיס של אותה מסורת, מקבלת אופי ייחודי במסורת שיש בה תלמוד . מכאן מבינים עד כמה מתבקש היה המהלך של רמב“ם לדרוש לכלול בתוך לימוד התלמוד את העיון המטאפיזי, שהוא בראש ובראשונה עיון בייחוד ה‘ . הרשות לרמב“ם לבצע מהלך זה נובעת מן ההבנה שאף שהתלמוד הבבלי והתלמוד 2 הדברים הירושלמי הושלמו, הרי שהתלמודיות כצורת לימוד נותרה פתוחה . עולים בקנה אחד עם הטענה של הרב עדין שטיינזלץ שהתלמוד לא נחתם כמו המשנה, והוא נותר פתוח . ידועה כמובן האמירה “רב אשי ורבינא סוף ההוראה“ ( בבלי בבא מציעא פו, ע“א ) , ועדיין מוסיף שטיינזלץ נקודה זו החשובה לענייננו : ויותר משיש בדבר קביעה היסטו...
אל הספר