643׀ ד"ר מייקלין דוקלף והיא נענעה בראשה . ראיתי שהיא כועסת על עצמה מפני שלא שלטה ברגשותיה . והיא חשבה טוב-טוב מה לעשות עכשיו . ראיתי כמה היא רצתה לגדול ולהיות "ילדה גדולה" . הצער שלה שבר לי את הלב . אז נכנסתי לחדר לנחם אותה . אבל להפתעתי, היא ניחמה אותי . היא הסתכלה עלי ואמרה, "אני מצטערת, אמא . אנחנו יכולות להתחיל מחדש ? אני רוצה להתחיל מחדש . " משום ששלטתי ברגשותי, יכולתי לקבל את הרוגע של רוזי עם רוגע משלי . יכולתי לשכוח מהמכה, ובאמת יכולתי להתחיל מחדש . באותו רגע הבנתי עד כמה גם אני השתניתי בזמן שכתבתי את הספר . למדתי המון ממריה, סאלי, תאא ושאר הורי-העל איך לגדל את רוזי . הם לימדו אותי שמעשים פשוטים ומגע עדין משפיעים על ילדים יותר מפקודות . הם לימדו אותי שאם אענה על התפרצותה של רוזי בהתפרצות משלי, רק אחריף את המצב . אבל אם אענה לאנרגיה החזקה שלה באנרגיה רגועה, היא תירגע והתקפי הזעם ייפסקו . ואולי הדבר החשוב מכול שלמדתי ממריה, סאלי ותאא הוא לראות מה שלא יכולתי לראות קודם לכן : שכל הילדים, כולל רוזי, הם נדיבים מטבעם ואוהבים לעזור . אם זה לא היה נכון, המין האנושי לא היה נמצא כאן . אפשר...
אל הספר