833׀ ד"ר מייקלין דוקלף וחצי, חמש שעות תמימות לפני השקיעה, קמה טסה הקטנה מהספה, הלכה ולא חזרה . שאלתי את סאלי מה טסה עושה בחדר השינה . "היא הלכה לישון," אמרה סאלי . "היא פשוט הלכה לישון, לגמרי לבד ? " "כן, היא עושה את זה הרבה," ענתה סאלי . "היא יודעת לישון . " ועוד איך, חשבתי . לכל מקום שהגעתי אליו עם רוזי, שאלתי הורים, מה אתם עושים כשהילדים צריכים ללכת לישון ? מה אתם עושים אם הילדים לא רוצים לישון ? כל ההורים משכו בכתפיהם וציינו שהם לא עושים מהשינה סיפור גדול . "לפעמים ארנסטו צריך קצת דחיפה לגמור את השיעורים לפני שהוא הולך לישון," אמרה לי תרסה ביוקטן . זה הכול ? שום דבר אחר ? "זה הכול," אמרה תרסה בשקט . אז כשחזרנו לסן פרנסיסקו, הייתי נחושה בדעתי לתקן את בעיית השינה שלנו . ידעתי שרוזי לעולם לא תיהפך לטסה כבמטה קסם, אבל שיש מקום לשיפור . הרבה מקום . אחרי כמה שבועות של מחקר וניסויים, הגעתי למבוי סתום . רוזי לא התקדמה כלל, והיו לילות שכל ההתערבות שלי רק החריפה את המצב . אז הרמתי ידיים וקיבלתי את המצב שהבלגן בשעת ההשכבה לא ייעלם . זה יעבור לה בסופו של דבר, אמרתי לעצמי . ובעצם, מה נורא בזה ?...
אל הספר