עם הגעתי לסן מיגל אני נפעמת מיופייה של העיר . צבעים חוגגים בכל מקום . לאורך הרחובות המרוצפים אבן ניצבים בניינים ססגוניים בגוני צהוב ואדום . פרחים לבנים נשפכים מאדניות בחלונות, מתלפפים סביב שערי ברזל יצוק ומטפסים על חומות אבן שנבנו בעבודת יד . עוברים ושבים מתרוצצים במרכז העיר, להקת מריאצ'י מנגנת בכיכר וניחוחות מפתים של ריבת חלב נישאים מבתי קפה פינתיים . מעל הכול מתנשאים צריחיה הכתומים והוורדרדים של כנסיית המלאך מיכאל, שצופה על העיר כמו אם גאה הצופה בילדהּ . אני מבחינה באם צעירה שיושבת ברחוב ומחזיקה בידיה את בתה התינוקת, ובנה הצעיר עומד לידה . אני מציעה לה את הראשון מבין השטרות בשווי שני דולרים בזמן שאני מנסה לקשור שיחה עם בנה, דייגו . השליטה שלי בספרדית די דומה לרמת השליטה של הילד בן השלוש, ואמו צוחקת כשהיא מקשיבה לשיחתנו . הצחוק שלה מידבק ואנחנו חולקות רגע של קרבה בשפה האנושית האוניברסלית ביותר . אני ממשיכה בלב קל יותר לתור את העיר, מושיטה שטר של שני דולרים לנגנית הפורטת על צ'לו מוארך ושטר נוסף לנער שמוכר צ'ורוס בצד הרחוב . אבל אני חשה עדיין בלחשושי הבדידות שרוחשים בירכתי תודעתי . השבו...
אל הספר