לא הייתי מוכנה גם לאוקיינוס החמלה שהחיילים האלה הפגינו זה לזה . אך היה משתתף אחד בקבוצה שלא פצה את פיו אף פעם . שבוע אחרי שבוע הוא רק בהה ברצפה . עד שיום אחד הוא הצביע . כל העיניים נפנו אליו והוא כחכח בגרונו ואמר לאטו מילים שלא שמעתי מעולם : "אני לא רוצה להרגיש יותר טוב . " הוא המשיך : "מה שראיתי במלחמה, מה שעשיתי . . . לא מגיע לי להרגיש יותר טוב . " הוא השפיל שוב את עיניו לרצפה . לאחר מכן תיאר, בפירוט מחריד, את מה שראה ומה שעשה . בזמן שהוא דיבר התמלא החדר בצינת הבושה שלו . אט ‑ אט הרים את עיניו ופגש במבטם של חבריו לנשק . במקום הסלידה והשיפוטיות שציפה לקבל, הוא ראה בעיניהם חמלה . הוא לא הוסיף לדבר, אך כשקם לצאת קיבלתי תחושה שמשהו בתוכו החל להפשיר . אט ‑ אט, במהלך השבועות שלאחר מכן, החמלה של המשתתפים האחרים עזרה לו למצוא חמלה כלפי עצמו . הוא החל להאמין שמעשיו בעבר אינם מגדירים אותו . הוא החל להאמין ששינוי אפשרי, שיש מוצא מהסבל שלו . המשכתי לעבוד עם החייל הזה כמה חודשים . אחרי המפגש האחרון שלו הוא שיתף אותי בדברים האלה : הצבא מאמן אותך לשרוד בקרב . כשאתה שם, אתה מסתמך על ההכשרה שלך ואתה ...
אל הספר