862׀ ג'ו קוהיין כשהסתכלתי בעיניים של מישהו שעמד במרחק של בערך חמישה- עשר מטר ממני, והיה נדמה לי שזה קצת מאיים . " "זה תלוי," היא עונה . "אני מעדיפה ליצור קשר עין כשהאנשים קצת רחוקים ממני, כדי שיהיה לנו מספיק זמן ליצור איזה חיבור בזמן שנתקרב אחד לשני . אבל המרחק לא צריך להיות גדול מדי, כי אז זה לא עובד . המפתח הוא להוסיף חיוך אחרי כל יצירת קשר עין, כדי להראות שאנחנו לא מנסים לאיים . אולי תקצר את המרחק לפחות מחמישה-עשר מטר ! " בסדר גמור . כשאני חוזר הביתה, אני גם מנסה לשחזר את החיוך ששלחתי לאנשים ברחוב . אני מבין שזה החיוך — או בעצם "החיוך" במירכאות כפולות — שאני מחייך כשאני חסר סבלנות, ממהר, עצבני או כל השלושה ביחד . אשתי קוראת לו "החיוך הקפוץ" . ידידתי ג'וליה תיארה אותו פעם כזדוני . אז אני מבין שאני צריך לחשוב על דרך לחייך כמו אדם נורמלי, חיוך שמערב גם את הלחיים והעיניים, ולא סתם מעוות את השפתיים . אני מתאמן עליו מול המראה ומנסה לתזמן את הפה והעיניים כך שהם ישדרו ולו מראית עין של חוֹם אנושי . אני מרגיש שיש משהו לא טבעי בחיוך כזה, כשהוא נשלח לאנשים ללא כל סיבה נראית לעין, ואני חושב שאני...
אל הספר