871׀ ג'ו קוהיין לין לופלנד טענה שאי-התייחסות מנומסת משדרת משהו משמעותי אפילו יותר . היא האמינה שהיא "מרמזת שמישהו מבין שהאדם [ הזר ] ניחן במידה בסיסית של אנושיות, ושהוא מקבל אותו אל חיק משפחת האדם, שהוא מקבל את זכותו ליהנות מזכויות האזרח . " זהו אמצעי להילחם בדה-הומניזציה ובבעיית המוחות הנחותים . כלומר, אי- התייחסות מנומסת חשובה לתפקודה הבריא של העיר הגדולה . זוהי דרך עדינה אבל רבת עוצמה לחזק את הקשר בין התושבים, לחזק את הקשר בין ערים ולבסס אנושיות משותפת . ועם זאת, אם לדבר בכנות, ככל שבדקתי זאת, כך הבנתי שהתופעה הזאת נדירה למדי . מניסיוני, כמעט אף פעם לא נוצר קשר עין, ורק לעתים רחוקות אנשים נדים זה לזה או מאותתים על כך שהם מכירים באנושיותם של האחרים . למעשה, רוב הזמן שום דבר מכל זה אינו מתקיים . למה ? כדי לעזור לענות על השאלה הזאת, אני רוצה להכיר לכם איש ששמו קליף אדלֶר . קליף אדלר הוא נהג מונית בניו יורק כבר יותר מארבעה עשורים . אדלר, איש נפלא וחובב שיחות, הבחין בשינוי בולט באופן שבו הנוסעים שלו מתקשרים איתו בשנים האחרונות . "אנשים התנהגו אחרת" כשהוא התחיל בעבודתו כנהג מונית, כך סיפר...
אל הספר