164 | כריס ואלאס היה שם איפשהו, הארוס שלה, לורנס הדלסטון . מכתביו האחרונים הגיעו מאנגליה, אבל הוא לא ידע כמה זמן הוא יהיה מוצב שם . "אולי אראה אותך בעוד כמה חודשים," הוא כתב . הוא חיכה בקוצר רוח לחזור הביתה . הוא חיכה בקוצר רוח לחבק אותה . הוא חיכה בקוצר רוח לחתונה שלהם . היא ניסתה לקרוא בין השורות . הוא ראה המון דברים נוראים, והעתיד עשוי להביא עוד מראות כאלה . הוא לא הרחיב בנושא . זה מה שהדאיג את רות . כמעט שלושה חודשים אחרי כניעת הנאצים, רוב החיילים והמלחים האמריקאים שלחמו באירופה עדיין היו שם . במפעלים צבאיים ובקהילות ההרריות שבמזרח טנסי, נשים סיפרו שבעליהן, חבריהן, אחיהן ובניהן נשלחים מאירופה היישר לאוקיינוס השקט, בלי לשוב הביתה בכלל . האם משום כך רות לא שמעה מלורנס ? אולי הוא לא רצה לספר לה את החדשות הרעות . הורים, דודנים, חברים, שדרנים ברדיו, אנשים באוטובוס — כולם דיברו על המלחמה . לרות נמאס מזה . כשהסתיימה הלחימה באירופה, היא חשבה שלא יצטרכו אנשים רבים כל כך במפעל, אבל היא טעתה . הם עדיין המשיכו לקבל עובדים חדשים, וכך היה גם במפעלים שייצרו נשק לצבא . "אלקואה", המעסיקים לשעבר של ...
אל הספר