90 | כריס ואלאס אבל עם הגעתה לכפר קימיטה, הידֶקו גילתה עד מהרה שבנות העשר למדו רק בימים גשומים . ביתר הזמן הן עבדו בחוץ . קבוצה אחת היתה צריכה לעקור שורשים ענקיים של עצי אורן מאדמת היער, ולבנות תנורים כדי למצות שמן אורנים לשימוש במטוסים . קבוצה אחרת עקרה סלעים כבדים . הידֶקו וחברתה נשאו את האבנים בתרמילי גב לאורך המחצבה, אבל הרצועות שפשפו את כתפיה של הידקו . לכן, במקום זה שלחו אותה למשימת חפירה . כשהאוכל ניתן בצמצום, הן יצאו בקבוצות קטנות להרים שמסביב, ללקט צמחי מאכל . הידקו היתה מותשת בדרך כלל בסופו של היום . "אני רעבה" היתה אמירה ששבה ונשמעה מפי התלמידות . אחרי כמעט חודשיים בקימיטה, הידקו המשיכה להתגעגע מאוד הביתה . אמהּואביה היו הורים מסורים וטובי לב . אביה של הידקו, ג'ירוֹטאמוּרה, היה בנו השני של מייסד "קבוצת טאמורה" — חברה גדולה שייצרה בהירושימה מוצרי גומי לכל יפן והמזרח הרחוק . ג'ירו למד משפטים, אבל בעצם רצה להיות אמן . שערו החום-כהה המתולתל והסמיך שיווה לו "מראה של הצייר שהוא תמיד רצה להיות״, סיפרה בתו . הוא היה שחיין טוב והיו לו כתפיים חסונות ורחבות . הידקו חייכה כשחשבה על הליל...
אל הספר