איך בניתי את זה 157 כתב את השורה הזאת בשיר שלו משנת 1915 בשם "משרתת", על אישה המפעילה פונדק לשפת אגם עם בעלה ומתעייפת "מן השרשרת של עבודה שאי-אפשר לגמור" . היא מתחילה לשגות בפנטזיות על בריחה לטבע — היא רוצה "לזרוק הכול ולחיות בטבע," אבל בעלה, ששמו לֶן, "הוא אופטימיסט מושבע בכל עניין" ואומר "עוד מאמץ חד וזהו . . . להיחלץ, צריך לחתוך . ״ אמירה שהיא מקבלת בסופו של דבר, ולו רק מכיוון שגם בעיניה "לי אין כיצד לצאת מזה אלא לחתוך . ״ ייתכן שאתם עוד לא שם, אבל כפי שלמדתי מהמייסדים שראיינתי, יום אחד התחושה הזאת תיגע בכם עמוקות . אני מתאר לעצמי שכל מייסד מצליח, בשלב זה או אחר, חש הזדהות עם שתי הדמויות בשירו של פרוסט . כשהם הרגישו שאין שום התקדמות — כשהעבודה היתה שרשרת שאי-אפשר לגמור — ייתכן שהתעורר בהם הרצון לזרוק הכול וללכת לחיות בבקתה ביער . אבל כשהם הסתכלו על כל מה שבנו, על הדרך שעשו, על כל האנשים ששמו בהם את מבטחם, הם החליטו להתחייב ל"עוד מאמץ חד וזהו", כי זה עמד להיות המאמץ שיחלץ אותם . זה המקום שבו היה גרי הירשברג במשך רוב שנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר הוא ושותפו סמואל קיימן התקשו לחל...
אל הספר