סעיד | 179 שאהבתי קיבלו את פניי בשמחה, על שובי בריא ושלם מהמלחמה . צה"ל פתח את הדרך מהקיבוץ למנזר השתקנים, אבל פקודה חד משמעית אסרה לטייל במקום, ולכן נמנעתי מלבקר שם למרות כמיהתי . כשחזרתי לגן-שמואל הייתה לי הרגשה כאילו נעקרתי מביתי האהוב אף שלא היה לי בית אחר . זמן רב חלף עד ששבה ומילאה אותי האהבה למקום . תקופה ארוכה חוויתי באין אונים ציפייה שיקרה משהו, בלי לדעת מהו אותו דבר . המלחמה יצרה ציפייה חסרת תוחלת . יכולתי לחוש זאת גם על חבריי בני דורי, אלא שלתחושה שלי נוספה הידיעה הקשה שיצאתי מגן-שמואל לנחשון כבן זוג ושבתי יחידי ובודד, וזה הוסיף לתחושת הזרות שלי במקום . ביום הראשון לשובי ביקש סדרן העבודה לשבץ אותי לעבודה . באופן כמעט אינסטינקטיבי השבתי לו שמאז נעוריי רציתי לעבוד בנגרייה . ביני לביני ידעתי כי לא ירחק היום ש"שלמק" ו"פוצ'י" יפרשו מהעבודה והניהול יעבור לידיי . זאת הייתה גם כוונתם . הסדרן הלך לדרכו וכעבור שעות אחדות חברי הטוב מיכה זכאי העיר את תשומת לִבי לכך שבקיבוץ יש חלוקה ברורה בין מקומות עבודה יצרניים, שמכניסים כסף, לבין מקומות עבודה שמוציאים כסף . "הנגרייה כשלעצמה, היא מקום ...
אל הספר