סעיד | 39 האוטובוס נעצר לפני שער עץ גדול ומרשים לפות בשתי וערב של ברזל ומסמרות . בראשו התנוסס סמל שלא הצלחתי לפענח את פשרו . ירדתי מהאוטובוס קפוא מבדידות ונעמדתי בתחושת אפסיות ליד השער הענק שחומה גבוהה משני עבריו גידרה מחנה . מעל השער התנשא הר עצום בוהק בלובנו, ואחד המבוגרים אמר לי בידענות : "תראה, שם על ההר זה שלג . כל הלבן שם זה שלג . " השלג הראשון שראיתי בחיי, אף שממרחק רב מאוד, היה מראה מפעים, אבל העמידה מול השער, שעוררה בי תחושת בדידות, פוגגה עד מהרה את הרושם העז, ושמחת ההגעה לטהרן התחלפה בחוסר אונים מייאש . קפאתי על מקומי לשניות אחדות, ואחר-כך הלכתי בבלי דעת עם הקבוצה שנכנסה בעד השער . אמנם באתי אל המקום הזר הזה בתקווה רבה, אבל מי מחכה לי שם ? מחנה המעבר שבו שהיתי יותר מחודשיים וחצי נבנה בתוך בית העלמין של הקהילה היהודית . שטח מישורי נרחב כלוא בתוך חומה ושער עץ בחזיתו . רק בקצהו הרחוק היו קברים אחדים שאליהם הגעתי בשיטוטיי רק כעבור ימים . כל המרחב עד הקברים התמלא באוהלים ובמעט צריפים שהוקמו על ידי התנועה הציונית ויהדות פרס כדי ליישב בהם באופן ארעי את היהודים שברחו מעיראק עד שיועלו...
אל הספר