117 בקיץ 71 נחתתי בארץ, ילדונת בת עשרים . לא באמת ידעתי מה אפגוש בארץ . בשדה התעופה חיכו לי נציגים של הסוכנות היהודית, שיכנו אותי לשני לילות במלון בתל אביב ואז אמרו שאני צריכה לבחור איפה לעשות "אולפן" . אמרו שיש קיבוץ אחד בצפון, ליד הגבול, וקיבוץ אחר "בתוך המדינה", שריד . ממילא לא ידעתי איך נראית מפת הארץ, ובחרתי בשריד . גורל . למחרת עליתי על אוטובוס לעמק . מזוודה אחת, שפה זרה, בשער הקיבוץ חיכה לי זוג אנשים מבוגרים, בגיל של ההורים שלי, הגבר היה מנהל האולפן . מהשער לקחו אותי ישר לחדר האוכל . אף פעם לא ראיתי מסעדה כזאת : כל כך הרבה אנשים, חלוקה של אוכל, הכל נראה לי משונה . לא רציתי לאכול . זה היה כל כך שונה מהאוכל של אמא שלי . התחלתי אולפן . הכל נראה לי חדש, שונה, מסקרן . לאט-לאט למדתי עברית בסיסית . לאוכל בחדר האוכל לא התרגלתי, כל חודשי האולפן אכלתי טוסטים עם מרגרינה . הייתי מניחה פרוסות לחם לבן על תנור הספירלות שחימם את הצריפים שגרנו בהם וקולה את הלחם . עשרים קילו השמנתי בתקופה הזו . כשהסתיימו לימודי האולפן חזרתי הביתה, לטורונטו, אבל משהו לא נתן לי מנוח . הרגשתי שלא הבנתי עד הסוף, שאני...
אל הספר