87 80 סיפרו להורים, אבל אני לא . יום אחד אמא שלי באה לבית הילדים אחרי שאחד מבני הכיתה שלי הכה אותי . אני לא יודעת איך נודע לה, אני רק זוכרת שהיא הגיעה והתחילה לצעוק עליו : "היית יכול להרוג אותה, אתה גדול כמו סוס" . ילדי הכיתה שלי לא שכחו את הסצנה הזו ושנים לעגו לי על כך וחיקו את אמא שלי . עם השנים למדתי לענות בעצמי, אבל לא הייתה לי שום דמות "מצילה" או מישהו לשפוך בפניו את הלב . דווקא את הלילות בבית הילדים אני לא זוכרת כמשהו טראומטי . שעות היום היו כל כך קשות לי בחינוך המשותף, שהלילה אולי היה בריחה לשקט . אבא שלי היה דמות מפתח בקיבוץ, אבל אמא שלי ואנחנו הבנות, בכלל לא . אמא שלי עבדה במטבח הילדים של הקיבוץ . לה עצמה לא היה טוב ולכן היא הייתה כועסת הרבה, אפילו פחדתי ממנה . היא הייתה דאגנית מאוד אבל לא חמה אליי . מאף אחד לא קיבלתי חום פיזי . הגננת שלי, ואחר כך המורה של כיתות היסודי, היו נשים שאהבתי . הייתה משפחה אחת בקיבוץ שההורים בה נראו לי חמים ויפים מאוד ורציתי שיהיו ההורים שלי . גדלתי עם חסך גדול באהבה וכתוצאה מכך הייתי מאוד חסרת ביטחון והרגשתי חסרת ערך . בגיל הנעורים כבר התחלנו לעבוד ...
אל הספר