58 שלא התפתח קשר חם וקרוב יותר עם הוריי . אני מניחה שהיו טרודים בשגרת היומיום ואולי לא ידעו איך לפרוץ את ההרגל של יחסים טכניים שהיו בהם מסירות רבה ודאגה אבל מילים מעטות . לימים, כשילדיי היו צריכים לעשות עבודת שורשים, הלכתי אתם לדובב את אמא . אז, כשהייתי בעצמי אישה מבוגרת, שמעתי יותר פרטים על משפחתה . נוכחתי לדעת שבאה מבית אמיד מאוד ושמשפחתה לא רצתה לעזוב את פולין שכן השתכנעו והאמינו שהדברים יסתדרו . רק אמי עלתה לארץ, בעקבות אבי, וכך ניצלה . אמא נראתה כאדם שסוחב על כתפיו צער גדול . כילדה הייתי יושבת לידה בכל יום בצהריים ומאזינה אתה לתוכנית הרדיו "המדור לחיפוש קרובים" . ככל שחלף הזמן אפסה התקווה, עד שפסקה התוכנית ואמא הבינה שאין עוד סיכוי : הוריה וארבעת אחיה נרצחו בשואה . זכורות לי פעמים בודדות שבהן ראיתי את אמי בוכה . די מהר יבשו הדמעות ונגמרו המילים ולא דיברנו . כשהגיע הזמן לעבור לתיכון, הוריי פחדו שאלך לתיכון בכפר סבא, התיכון של תנועת הפועלים . בינתיים אחי הבכור הצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה והם פחדו שגם אני אמשך לחיים האלה . לכן קיבלו החלטה שאלמד בגימנסיה הרצליה, שאתערבב עם אנשי החברה הסלונ...
אל הספר