35 את ההורים ראינו פעם בכמה שבועות כשבאו לבקר דרך השדות . הייתי לבד . ילדה בת שש . לא היו לנו משפחות מאמצות ואני לא זוכרת מה עשינו אחר הצהריים . לא זוכרת את הלילות, יש לי מנגנון כזה של שכחה . הקבוצה הייתה המשפחה שלי . אמנם אחיי ואני קראנו להורים שלנו "אבא ואמא", כך הם ביקשו, אבל רוב ילדי הכיתה שלי קראו להוריהם בשמם הפרטי . בגיל שמונה כבר הייתה לי מורה שאהבתי מאוד . היא הייתה דמות חמה, לפעמים הייתי הולכת לחדר שלה בקיבוץ . הייתה לנו כלבה של קבוצת הילדים, היא הייתה מקור הנחמה שלי . מלווה אותי תמונה בראש, סביב גיל תשע, אחר הצהריים בימים יפים אני יושבת שעות לבד עם הכלבה, נשענת על הקיר של צריף בית הילדים ומלטפת אותה . כשאמא הייתה באה לבקר לא רציתי שתיגע בי . לא היו חיבוקים ונשיקות . בהתחלה ניסתה, אבל אני לא האמנתי לה שהיא אוהבת אותי, הייתי החלטית והיא לא ניסתה יותר . אז לא הבנתי שאני כועסת, את זה תרגמתי לעצמי רק בגיל מבוגר יותר . כשהייתי בת עשר הייתה לי קדחת . שבועות קדחתי מחום ואמא שלי לא באה, היום אני יודעת שהיא אפילו לא ידעה . הייתה אחות בקיבוץ שלי, צילה רוזן, גם לה היו ילדים במשמר העמק, ...
אל הספר