161 פגום שיותר מדי מלחמות שחקו אותו . נער הייתי כשפגשתיו לראשונה, על ספסל, במרומי גבעת עין הוד . בקיץ הרחוק ההוא עברתי אימוני נחיתה בחוף עתלית, ובמקום לנסוע לחיפה, לבזבז את שעות החופש הקצרות שעוּן אל 'הברזלים' של קולנוע 'ארמון', העדפתי לעלות רגלית לסיור בעין הוד, כפר האמנים הצעיר, שזה עתה נוסד . התמזלה לי שעת שקיעה קיצית נהדרת וברחבה שלפני בית הוועד של המקום, על ספסל שהוצב לא מזמן, ישב איש צעיר, מתוח ודקיק, פרש את ידיו אל הים, ונראה כאילו הוא נמשך להתמזג בשקיעה . היה לו מראה שחום, עיניים ענקיות, וכשהביט אליי לשנייה לא ראה אותי, אלא את מה שמעבר לי . התיישבתי לידו, ניסיתי לקשור אתו שיחה ולא הצלחתי . הוא לא הקשיב . אוליי הרתיעו אותו המדים והנשק שלי ? אינני יודע . הוא דיבר אל עצמו, בעצם שוחח עם עצמו . הקשבתי לדברים . זה היה רצף של בקשות והבטחות בעברית לא ברורה . המראה שלו הפליא ומשך אותי . איש כל כך מתוח לא ראיתי עד אז, ולמתח של איבריו נוספה דקיקות כל כך עדינה ושברירית, עד שתהיתי איך הוא ממשיך לשבת על הספסל ואינו נשבר לרסיסים . זה היה הפסל מאיר דהאן, ב- 1958 , שנה לפני התאבדותו . אבל הדבר ...
אל הספר