157 אני זוכר את אוטו קראוס היטב מימי נעוריי . קיץ וחורף, שרב או מבול, הוא היה חוצה ברגל את הביצה הקטנה שבין גבעת חיים למוסד החינוכי 'מעיין' שבעין החורש . שמנמן ועגלגל, ומעשן פייפ נצחי, ותמיד נסוך על פניו חיוך טוב . הוא לימד אותנו אנגלית - במסירות, בידיעה, באהבה ובהרגשת שליחות של ממש, כאילו רצה לחלצנו בכוח מההוויה הצרה והמחניקה של המציאות החד-לשונית שלנו . אך הוא קיבל מאתנו בתמורה למסירותו רק גסות רוח, כפיות טובה, כפיות תודה ובטלנות משוועת . היינו תלמידים יהירים עצלים ומפונקים . ואני בטוח היום שלא היינו ראויים למורינו . אני זוכר את מורי ורבי חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, שהיה אז סופר מתחיל אך החל להתפרסם וחי כמה שנים כחבר קיבוצנו, שהיה אף הוא מורנו באותה עת . אני זוכר שהוא ניסה לעזור לאוטו קראוס בפילוס דרכו אל העולם הספרותי . הוא ניסה להפעיל את קשריו בבוהמה של תל אביב, אך הסופר ה'צ'כי' לא התקבל אצל קוראי 'דור הפלמ"ח' וספיחיו . אני זוכר את הפליאה שהתפלאתי, כשמצאתי את ספרו הראשון של קראוס בספריית בית הספר 'מעיין' . היה לי קשה לקשר בין דמות המורה המסור שהיה, לבין אותה מידת הבוהמיות ההכרחית, כ...
אל הספר