חלילי־רוח ותקליטורים מנצנצים

150 ומשסיים פנה אליי ואמר : "כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה . . . " [ אִיזָה דַפְנִי, בתם של יצחק שדה וזֶהבה, זוכרת שבשנת 1938 שכר ליפשיץ חדר בביתם בקרית מאיר . הוא התגורר בו כמה חודשים . עד תחילת ההפצצות האיטלקיות על תל אביב, במלחמת העולם השנייה . היא זוכרת שהיה קירח ובעל גוף מלא . אחר כך, כשעברו דווקא לרחוב ארנון, הוא כבר לא דר אצלם, אך לאה גולדברג, מסתבר, זוכרת אחרת ] : "ליפשיץ ויצחק שדה היו קרובים זה לזה מאוד בתקופת 'הפושי"ם', [ פלוגות השדה היהודיות של וינגייט, 1936 עד 1939 ] וליפשיץ עזר בעניין זה לעתים קרובות, ושתק ושמר סוד, ולא היה הדבר נודע לי, אף כי הכול התרחש אז במרחק כמה בתים ממני באותו רחוב ארנון הקטן בתל אביב, שגרנו בו כולנו – יצחק שדה, ליפשיץ ואני - אלמלא נדרשה יום אחד עזרה קטנה בעניין החבאת הנשק גם 'מטיפוס בלתי צבאי בהחלט' כמוני, והמתווך והפעיל בדבר היה משה ליפשיץ" . כעת אני מחבר בין הדברים . אמנם שדה "אהב אשה ועוד אשה ועוד אשה . . ", כמאמר הפזמון הידוע, ויש לזכור שזהבה אשתו הראשונה הייתה אז אתו, ואילו הקברים בגבעת ברנר הם שלו ושל מרגוט, אבל הה...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד