132 הם לא יצטרכו להמתין, כמוני, עשר שנים ויותר . הם לא חייבים כלום . לא למשק, לא לענף הצאן, לא למשפחה הצעירה שהקמתי . הם לא יצטרכו להסתתר, ולא להימלט מהקריאה הדוחקת בהם לשבת אל המחברת ולכתוב . הם סטודנטים, רווקים, חופשיים, מעופפים בין מרכזי הספרות העברית . הם לא יאכלו את בשר עצמם, עשר שנים ויותר, מפני שלא כמוני, הם לא בחרו בחירה אומללה, להתכחש לכתיבתם . הם לא יבלו חמש-עשרה שנים בהתרחקות כואבת ממה שבאמת נועדו לעשות . ממה שבאמת חובתם לעשות . המחשבות עליהם ועל הכתיבה הנכספת הציקו לי לפעמים כל כך, עד שאהובתי שאלה אותי פעם, מדוע עיניי דומעות ? ויום אחד לא יכולתי עוד לכלוא את הדברים בתוכי ושכחתי את עצמי לכמה שעות טובות . רכון מעל מחברת תלמידים פשוטה, חורת בכוח בדפים בעיפרון הגס . וכבר כתבתי על כך באחד מספריי, איך בשעה נִסית ויחידאית הוסר המחסום מעל ידי הכותבת, לפחות לשעות אחדות, ולפחות לסיפור ראשון בוסרי אחד . עליתי אל אולם הקריאה, הצצתי הצצה נוספת, ליתר ביטחון, בחוברת האחרונה של 'קשת', ואמרתי לעצמי שסיפורי הקודח אינו נופל בכלום מאלה הנדפסים . חרף היותו חרות בכוח בנייר המחברת, וחרף היותו כתו...
אל הספר