115 מאוד . ואז, בקיץ 1968 , עברה החטיבה - חטיבה תשע מילואים - הסבה לחרמ"ש . בוקר חם אחד, בשק"ם הענק של אל-עריש, הוא קרא לי לפתע אל שולחנו . מסביב לשולחן ישבו כמה מחבריו . הם היו חברים טובים ומוכּרים לי, חלקם מקיבוצי העמק . נו ? כמה ספרים כבר כתבת ? - פילחה שאלתו את לבי בכאב מנסר, שלא שכחתי עד היום . נערים היינו בגולני ודיברנו בחלומות הכמוסים, וסיפרתי לו פעם על החלום הנסתר שלי לכתוב . הוא לא שכח . אני נאלמתי מחמת פתיעה מהשאלה הנוקבת הזו, והוא המשיך : תכירו, אלישע מעין-החורש, הייתי בטוח שכבר פרסמת את ספרך העשירי ! . . . במבט לאחור אל זיכרונותיי - לרגע ההוא בשק"ם של אל- עריש, מול שפמו המאפיר של שעיה כהן וענן העשן שריחף מעליו, יש חשיבות גדולה בחיי . לפתע הבנתי שאני בעצם מבזבז את חיי על הצדדי, על הלא-נכון, על המזדמן . בן שלושים הייתי וטרם כתבתי שורה אחת ! הכאב שעוררה השאלה היה עצום . ממש חליתי באותו רגע . נדרתי לעצמי שזהו, נסתיימה תקופת הסתר-הפנים שלי . תמו שנות ההתחמקות מהייעוד . איך היה כל כך ברור לו, לשעיה כהן זה, שכבר צריך הייתי לעמוד בספרי העשירי ? ! חודש המילואים ההוא, על כל תהפוכותיו...
אל הספר