26 פרק ג של האומה בהיותה על אדמתה, בתור סימן ההיכר המרכזי של הזהות הלאומית היהודית . 44 העברית היא שייצגה את הניגוד ללשונות הגלות, בייחוד ליידיש . רעיון חידושה של העברית כלשון דיבור עיקרית בהקשרו לאידאולוגיה הלאומית צמח בהשפעת תנועות לאומיות אירופיות של המאה התשע-עשרה, שראו בלשונו של עם מוקד לגיבושה של תודעה לאומית מתפתחת, אמת מידה להגדרת זהות לאומית של קהילה אתנית ואמצעי לאיחודה . האידיאל הלאומי האירופי תבע כי לכל אומה, חדשה או מתחדשת, תהיה לשון לאומית משותפת ; לשון שתפרנס בכל עת את כל צרכיה ופעולותיה של חברה לאומית, כולל כתיבת ספרות ומדע ; לשון שתהא לשונה 45 שלה ולא של בני עם אחר . ואולם בעוד שבתנועות הלשון של עמי מרכז אירופה ודרום-מזרחה נועדה התביעה לתחייה לשונית להוסיף ללשון דיבור לאומית מבוססת פונקצייה של כתיבה מנהלית, 46 ספרותית ומדעית, ובכך להעלותה לדרגת לשון כתיבה ולהקנות לה מעמד רשמי, התנועה הלאומית היהודית המתעוררת הציבה לה למטרה להוסיף את פונקציית הדיבור היום-יומי ללשון המסורתית הנכתבת והנקראת של העם היהודי, בד בבד עם הפסקת 47 נמצא כי חידוש השימוש בעברית כלשון דיבור נעשה בהש...
אל הספר