4 פרק א בתחומי הסיפורת העברית, הלשון הגבוהה והמלוטשת, המתרחקת במודע מסממני המציאות הלשונית האקטואלית, יוצגה בלשון מקראית שיבוצית, נמלצת וטהרנית . הלשון המונמכת, הגמישה והמגוונת יותר, שנתפסה כקרובה ומתאימה יותר לשמש לשון ייצוג מימטית-ריאליסטית, הייתה לשון סינתטית ( ממוזגת, מותכת ) , שטשטשה במכוון הבדלי סגנון בין לשון המקרא ובין העברית המאוחרת . שירת ההשכלה החילונית — כשירת ספרד בימי הביניים, שהתפתחה בתחום ההשפעה של התרבות הערבית — אימצה מראשית דרכה את לשון המקרא הצחה . היא ראתה בה מופת לשוני והניחה שבה בלבד אפשר לבטא את התכונות האסתטיות המיוחדות של העברית . השיבה אל לשון המקרא שימשה למשוררי ההשכלה סימן מובהק לזהות הקיבוצית ולאידאולוגיה המשכילית שלהם . בו בזמן הייתה התחייה המקראית ביטוי ברור להתנתקותם מן הלשון הרבנית, היינו מן הלשון הבלולה והלא-מטופחת של 15 הספרות הרבנית . המשכילים אף ביקשו לעשות את הלשון המקראית ללשון הכתיבה הראשית או הבלעדית של כלל היצירה העברית ולנצלה אף בכתיבת פרוזה סיפורית ועניינית . ידועים למשל הרומנים המקראיים של מאפו והיצירה הסיפורית "למדו היטב" ( ורשה תרכ"ג ; זה...
אל הספר