עברית מקראית מאוחרת: טיבה הלשוני ומקומה בספרות המקראית

ע ב ר י ת מ ק ר א י ת מ א ו ח ר ת | 257 הוא סֵפֶר ( לצד המובן הרווח היום — חיבור ספרותי ) . אִגֶּרֶת הוא אפוא יסוד לשוני מובהק של אוצר המילים העברי של תקופת הבית השני . אפיון קווי הלשון של העברית המקראית המאוחרת מבוסס בראש ובראשונה על החיבורים שתיארוכם נסמך על אירועים היסטוריים הנזכרים בהם במפורש — ספרי אסתר, עזרא ונחמיה, דברי הימים ; ועל הנביאים האחרונים — ישעיהו השני, ירמיהו, יחזקאל וזכריה . ארבעה הם מאפייניה הבולטים של העברית המקראית המאוחרת המשתקפים מתוך חיבורים אלה . 1 . מילים שאולות מפרסית עובדה ידועה היא, כי חדירת מילים פרסיות בתיווך הארמית הממלכתית אל העברית לא קדמה לכיבוש הפרסי . עובדה זו נתאשרה על ידי כך שמילים אשר מוצאן הפרסי איננו מוטל בספק, תפוצתן מוגבלת כמעט אך ורק ליצירות המאוחרות בעברית ובארמית . מציאותן של מילים שאולות מפרסית בטקסט מקראי היא אפוא מעין נקודה ארכימדית שניתן לבסס עליה שיקולים כרונולוגיים . המילים הפרסיות שקנו אחיזה בלשון המקרא לקוחות ברובן מתחום הממשל והמנהל ; לדוגמה גִּזְבָּר ( עזרא א 8 ) , דָּת ( גם במובן 'חוק [ ממלכתי ] ', כגון אסתר א 13 ) , פִּתְגָָם (...  אל הספר