158 | ש מ ח ה ק ו ג ו ט שגם לפי הפשט, המקבל בדרך כלל את הגישה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם" ( בבלי סנהדרין נו ע"א ) , רצוי ומתבקש לאתֵר את החזרות ולנסות להסביר את כוונתן . גישת הדרש אל הטקסט המקראי רואה בכל טאוטולוגיה במקרא "אבן נגף" שיש לסלקה, שהרי קדושת הטקסט נפגמת כביכול כשרואים בו "לשון בני אדם" . כיוון שלא ניתן "לתקן" את הטקסט על ידי עקירת הטאוטולוגיה מתוכו נאלצים ההולכים בדרך הדרש למצוא הצדקה לכל מה שנראֶה לכאורה כטאוטולוגיה, ולהציג את העודפוּת כתוספת נחוצה . ואומנם מוצאים לעיתים בפרשנות אבחנות בקיומן של טאוטולוגיות במקרא, המצוינות כעובדה שאינה מצריכה ביאור . זוהי במיוחד דרכו של רד"ק . נביא רק כמה דוגמות מפירושיו : 2 . כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ ( ישעיה ט 5 ) . 2א . רד"ק : "בן נתן לנו" — כפל ענין במלות שונות . 3 . ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי ( תהלים ו 2 ) . 3א . רד"ק : "ואל בחמתך תיסרני" — כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון . לעיתים נלווה לציון "כפל הלשון" גם הסבר כלשהו . למשל : 4 . וְלֵךְ בֹּא [ . . . ] אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ א...
אל הספר