"בהחלט", ענה . חשבתי שהדבר הנכון לעשות כעת הוא להפעיל את חברי במפלגת העבודה, שאולי יוכלו להעמיד את פרס על טעותו . פניתי לידידַי מיכה חריש ונאוה ארד שהבטיחו לברר . כעבור כמה ימים הם חזרו אלי ואישרו את הידיעה . "נו, וזה נראה לכם הגיוני ? " שאלתי . "אין מה לעשות", השיבו . הבחירה בפרס ‑ שבאותם ימים חברו אליו עזר ויצמן ומפלגתו החדשה "יחד", כראש הממשלה המכהן הראשון ברוטציה ‑ החזירה את יצחק שמיר למשרד החוץ . אמנם על הנייר היתה לממשלה תוכנית ברורה ‑ להמשיך את תהליך השלום בכפוף להסכמי קמפ דיוויד, להוציא את צה"ל מלבנון, לחדש את היחסים עם ברית המועצות, להפחית את הגירעון ולבלום את האינפלציה ‑ אבל למרות ההסכמות, התברר די מהר שראש הממשלה ושר החוץ משדרים מסרים שונים לציבור בארץ ובחו"ל . זה אמר כך וזה אמר את ההפך, ומובן שהדבר השפיע על עבודתנו במשרד החוץ . החזרה מהעבודה המרתקת והתוססת בפריז לעבודה אפורה יחסית, ללא אקשן, במחלקת ההדרכה לא הסבה לי שמחה מרובה, בלשון המעטה . בימי הראשונים במחלקה הייתי חוזרת בכל ערב מדוכאת הביתה . הקורס היחיד שהתקיים באותה תקופה באחריות המחלקה היה קורס הצוערים, שעברו הקדטים ...
אל הספר