שלנו למשלוח לארץ ‑ לרשום כל מכתב וכל מסמך, להכין מדבקות בחימום שעווה ולהטביע חותמות על גב כל אחד מהם . הייתי מגיעה הביתה כשעל אצבעותי סימני כוויות . בשלב מסוים ביקשתי להיות הבלדרית שתיסע לניו יורק ותישא את השק משם למונטריאול . משרד החוץ סירב, בטענה שאת שקי הדואר האלה אפשר להפקיד במהלך הטיסות רק בידי גברים, מטעמי ביטחון . "באמת ? " תהיתי, "אפשר להפקיד שקים כאלה בידַי בדרך מנמל התעופה לקונסוליה ובחזרה, אבל אי ‑ אפשר להושיב אותי ליד שק כזה במטוס ? " תשובות אנשי הביטחון היו חלק בלתי ‑ נפרד מההתייחסות העקבית לנשים מצד משרד החוץ והממונים על הביטחון, אבל אני לא ויתרתי, כפי שלא ויתרתי על התביעה שלי לקבל מעמד של דיפלומטית, וזאת במקביל להמשך העבודה . "להשלמת התהליך שאת מבקשת חסרה למעשה רק התייצבות בפני ועדת קבלה של משרד החוץ", המשיכו להשיב לי במשרד . אבל ועדת הקבלה התכנסה כמובן בארץ, ואני עבדתי הרחק משם . היתה לי הצעה אחרת . "בכל שנה הרי מגיעים לעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק דיפלומטים רבים בדרגים שונים", כתבתי לאנשי מחלקת העובדים של המשרד, "אז בואו תרכיבו ועדת קבלה כזו מהדיפלומטים המבקרים בניו ...
אל הספר