תנועות מחאה, אקדמאים, סופרים ועיתונאים, מבטאים עמדות לא פחות יהירות ומתנשאות מהשיח של שלטון הרוב היהודי . שיח ברוח אבו עלי מושל בכול . בשלוש מערכות הבחירות שנערכו בשנים 2019 ‑ 2020 שמענו את ח"כ איימן עודה קורא לבני גנץ ואומר לו, "מי שרוצה אותנו שיבוא אלינו" . ח"כ אחמד טיבי הרחיק לכת ואמר : "אם גנץ ירצה אותנו, יהיה עליו לזחול על ארבע עד טייבה" ( עיר מגוריו של טיבי ) . אני מודע לכך שתגובות אלה באו מתוך כעס על הצהרותיו של גנץ שסירב להכניס את הרשימה המשותפת לקואליציה, ואפילו לא הסכים לתמיכה מבחוץ כשם שנהג יצחק רבין בזמנו . ובכל זאת, כשמביעים מחאה כדאי לחשוב גם על הדרך, על התועלת שבה . התלהמות כזו, לא זו בלבד שמחזקת את היריב, אלא שגם מרחיקה את השותפים מהצד היהודי ומביכה אותם מול עמם . כשמייצגים את המיעוט יש צורך לגייס תמיכה רחבה ככל הניתן מקבוצת הרוב . אין צורך לנהוג כמסכן, אבל גם לא כאבּו עלי . כידוע, בסופו של דבר, גנץ לא זחל לטייבה, והח"כים הערבים בכל זאת המליצו עליו בפני הנשיא . ב ‑ ,1999 הציג עזמי בשארה את מועמדותו לראשות הממשלה . הוא ידע כמובן שהוא לא ייבחר . הוא עשה זאת מתוך כוונה להפ...
אל הספר