של מדינת ישראל, מצד אחד, ואת הפספוס של האומה הערבית בכלל והעם הפלסטיני בפרט, אפילו את הפספוס של עצמם, מצד שני . הם היו יכולים להיות גשר, לא כזה שדורכים עליו, אלא גשר שמקרב לבבות, חוצה גדרות ובונה אמון . זמן רב חלף בלא שהציבור הערבי בישראל מילא את התפקיד החשוב הזה כראוי . ובכל זאת, טוב מאוחר מלעולם לא . אין אזרחים ישראלים שמכירים את הערבים והערביוּת כמונו . לא אנשי השב"כ ולא אנשי המוסד ולא אמ"ן, ואפילו לא העיתונאים המומחים לענייני הערבים באמצעי התקשורת העבריים . אנחנו בני האומה הערבית . שפתה היא שפת האם שלנו . חונכנו על מכמניה ועל המוזיקה והניואנסים הייחודיים לה . למדנו את התרבות שלה באהבה . אנחנו מכירים את המורשת שלה וקשורים לאומה הזו בכל רובדי חייה . אנחנו מצויים בהיסטוריה, בפוליטיקה, בכלכלה, באמנות, בתיאולוגיה, בפולקלור ובחינוך . אנחנו מכירים מקרוב את נקודות החולשה שלה, אבל גם מודעים להצלחות, לעוצמה ולאוצרות האנושיים הטמונים בה . באותה נשימה, אין ערבים בעולם שמכירים טוב מאיתנו את היהודים ואת היהדוּת . אין כמותנו ערבים שחיים בקרב יהודים, נפגשים איתם, לומדים איתם, עובדים איתם, מתיידדים...
אל הספר