זהר לבנת 276 הרווחת במחקר היא שהאפקט שלה מתבטל כאשר היא גלויה מדי או כאשר הדובר מוסיף עליה מילים מפורשות ( האצ'ון, 1994 ; אדורנו, 1974 ) . אבל מהו הסף ? מהי מידת המפורשוּת שתיחשב כ"יותר מדי" ? עד כמה מותר לדובר לחשוף את העמדת הפנים שלו ? עד כמה מותר לו להיות גלוי ועדיין יישמר האפקט האירוני ? כפי שציינתי לעיל ( בפרק 6 ) , יש להביא בחשבון ששפות שונות נבדלות זו מזו במידת האינפורמטיביות שנתפסת כנורמטיבית על ידי דובריהן . מידה זו משתנה משפה לשפה ומתרבות לתרבות, שכן היא תלויה במה שדוברי אותה לשון ובני אותה תרבות רגילים אליו ומצפים לו ( אוקס ‑‑ קינן, 1976 ) . נראה שדוברי העברית רגילים לרמה גבוהה יחסית של עודפות בטקסטים בכלל ( אולי במיוחד בטקסטים עיתונאיים ) , וכך הדבר גם בהקשר של אותות לאירוניה ( ויצמן, 2007 ; 2011 ) . בפרק הנוכחי אנתח טקסט שלם בעל רמה גבוהה של עודפות, שהתפרסם בטורו האישי של עלי מוהר “מהנעשה בעירנו" במקומון התל אביבי העיר . במונחיו של קווינטיליאן ( ראו לעיל, סעיף 1 . 1 ) אפשר לומר שבטקסט זה, האירוניה כטְרוֹפֵּי ( מעתק מקומי ) מתפתחת ומתרחבת כך שהיא חולשת על כל הטקסט, כלומר הו...
אל הספר