מרים מצנר קינן 84 שלו שהוא עובר תקופה קשה בשל גירושי הוריו, יזמתי שיחות שאליהן היה מתייצב בלי לפספס, אם כי בתחילה לא התרצה כל כך . לאחר תקופה של כחודשיים, חדל לבוא לשיחות ביוזמתו . הייתי רואה אותם בחצר בית הספר, משקיפה עליהם בלי שיראו אותי, ונרגעת כשראיתי אותם משחקים עם חברים . אם ראו אותי בסביבה, השתדלו להתעלם ממני . כמעט ולא היו אומרים "שלום" כשהיינו פנים אל פנים, ואז הבנתי . אני הייתי ה"קביים" שלהם לתקופה הקצרה של הקושי . ברגע ש"החלימו" ולא היו זקוקים יותר ל"קביים", הניחו אותם בצד, ואפילו לא רצו לזכור שפעם השתמשו בהם . זה מה שהייתי צריכה להבין וללמוד, שהתפקיד לעזור מוטל עלי, ושאם הם מתרחקים ומתעלמים ממני, זה סימן לכך שעשיתי את תפקידי, אולי אפילו על הצד הטוב ביותר .
אל הספר