רוני הוס ומאיה יאירי 254 באוגוסט 2020 הגענו לאי אחרי תקופה ארוכה שאי‑‑אפשר היה לצאת מישראל . הגענו כשמחנה מוריה נמצא עדיין בסגר, מלאות ציפייה לפגוש את המורות והמורים ולהתחיל פעילות מסודרת, עם תוכנית שלמה והמון שיחות, מחשבות ותרחישים . ואז, יום אחרי שיצאנו מהבידוד, פרצה השריפה שכילתה את המחנה עד היסוד . אנשים היו ברחובות במשך יותר משבוע, בשמש קופחת, ללא אוכל ומים ובלי שום ודאות מה יהיה עכשיו . מצאנו את עצמנו חוברות למאמצי הסיוע של הארגונים השונים, מנסות לעזור בכל דרך שיכולנו . באחד הימים הגענו לחניה שבה חילקו ארוחות מסודרות, וביקשו מאיתנו לעזור לארגן את התור . לא היה הרבה איך לעזור, אז יחד עם המורים שהיו איתנו שם התחלנו לקחת חבורות של ילדים וילדות ולצייר עם גירים על האספלט, לשחק בכדור וגם סתם אחד עם השנייה . היה שם רגע של שלווה ושפיות, רגע שהבנו שצריך אותנו במה שאנחנו יודעות לעשות הכי טוב - לחנך . כבר למחרת חזרנו לאותה רחבה עם המורים שהדריכו קבוצת נוער לאורך כל הסגר הראשון, עם כל הציוד שיכולנו להכניס בתיקי הגב שלנו . יחד עם המורים, שקוראים מדי פעם "סקול אוף פיס ! ", ראינו איך לאט‑‑לאט מ...
אל הספר