326 פנינה לנגברג שאיננו חיים את הזיכרון יש לנו צורך לייחד אותו במחוזות, ומרגע שישנם סימנים נוצר מרחק, ואז איננו נמצאים בתוך הזיכרון אלא בתוך ההיסטוריה . ההיסטוריה סוחפת את הזיכרון האותנטי . נורה תופס את הזיכרון כישות שיש בה חיים ודינמיות ; הוא קשר לעבר שנחווה בהווה נצחי, נישא תמיד על ידי קבוצות חיות, בפעולות שלהן, במחוות היום-יומיות, בטקסים החוזרים על עצמם, בפירוש שהן נותנות לו ובדינמיקה המתרחשת בהן בין זיכרון לשכחה . לכן הוא אקטואלי תמיד . הוא בתחום הקדוש . לעומת זאת, ההיסטוריה, לדבריו, היא פעולה אינטלקטואלית וּמחלֶנֶת, שחזור בעייתי ולא- שלם של מה שכבר איננו . היא מוציאה את הזיכרון מהתחום הקדוש . לדברי נורה, הקבוצה היא המקור של הזיכרון והוא גם זה שמלכד אותה, מחבר בין חבריה, כפי שניסח זאת גם אבישי 625 זה זיכרון אישי וגם קולקטיבי, ומספר הזיכרונות רב מרגלית . כמספר הקבוצות . לעומת זאת, על פי נורה, ההיסטוריה שייכת לכולם ולשום קבוצה פרטית אחת . ייעודה הוא אוניברסלי . הזיכרון ניטע בקונקרטי, במרחב, במחווה, בתמונה ובחפץ ; ההיסטוריה קושרת את עצמה רק לרצפים חולפים, להתפתחויות וליחסים בין דברים ...
אל הספר