הקדמה

38 פנינה לנגברג ובה בשעה שאנו מאזינים לקולות ונחשפים למראות, אלי ויזל מבקש מאיתנו לפתוח את הלב, התודעה והנשמה, לראות ולהאזין עם הלב . להניח בצד את מה שאנו יודעים ומה שאנו חושבים ; לבוא עירומים על מנת להקשיב, לגעת ולשמוע את המסר שרק המתים עדיין יכולים לתת לחיים : את מסר הזיכרון . הוא מבקש מאיתנו להיות שליחיו של מסר זה . הקדמה זו נועדה לתת רקע למה שנחשף בספרות העדות . תחילה אנסה לצייר את המרחב הקרוי אושוויץ כשם כולל לשואה . זאת, על פי הדרכים השונות שבהן תיארו את הבלתי ניתן לתיאור . אחר כך אתייחס לרקע השלטוני שיצר אווירה חברתית-תודעתית והניע את מפעל ההשמדה הנאצי . לבסוף אדון במשמעות המוסכמה שאת השואה לא ניתן לתאר במלים, לדבר או למסור אותה . אושוויץ כארכיטיפ זלמן גרדובסקי מושיט לנו יד בדרך הירידה לתהום, הוא מזמין אותנו להתקרב לחוויה ששמה אושוויץ, לפקוח עיניים, לראות ולפנות מקום בתודעה שלנו למרחב שהוא זר לנו כל כך . בוא הנה אלי, אתה, איש העולם החופשי, שאינו כבול בסורגים, ואספר לך [ - ] כיצד הפכו הפושעים המודרניים, הרשעים, את שמחתו של עם לאסון, את אושרו ליגון נצחי, את ששונו הרסו לנצח . בוא א...  אל הספר
רסלינג