זיגמונד פרויד - הלא מודע 50 את הנציג הנפשי של כוחות אורגניים [ . . . ] " . כמו כן, בקטע שהוא הוסיף ב‑ 1914 להקדמה למהדורה השלישית של שלוש מסות על התיאוריה של המיניות הוא מתאר את הדחף כ"נציגות נפשית של מקור‑גירוי תוך‑גופני הזורם ללא הפוגה [ . . . ] דחף הוא אפוא אחד המושגים המותחים את הגבול בין הנפשי לגופני" . המובאות האלה מעוררות את הרושם שפרויד איננו מבחין בין ה"דחף" ל"נציגות הנפשית" שלו . דומה שהוא רואה בדחף עצמו את הנציגות הנפשית של כוחות גופניים . אך מתוך העבודות המטאפסיכולוגיות המאוחרות מעט יותר מתעורר הרושם שהוא דווקא מבחין בין הדחף לנציגותו הנפשית . את הניסוח הברור ביותר אנו מוצאים ב"הלא מודע" : "לעולם אין דחף יכול להפוך מושא לתודעה, רק הדימוי המייצג אותו יכול . אך גם בלא‑מודע אין הוא יכול להיות מיוצג בצורה אחרת אלא על ידי הדימוי בלבד [ . . . ] אם בכל זאת אנו מדברים על רחש‑דחף לא מודע או על רחש‑דחף מודחק, איננו יכולים אלא להתכוון לרחש‑דחף שנציגות‑הדימוי שלו היא לא מודעת [ . . . ] " . אותה תפיסה אנו מוצאים גם במקומות רבים אחרים . כך, למשל, ב"ההדחקה" הוא מדבר על "הנציגות הנפשית ( ה...
אל הספר