107 אפילוג : המנורה שלי והדף הלבן שלי בהתמסרות לרומנטיקת הנר שלי בקושי סיפרתי מחצית מחיי אל מול שולחן הקיום שלי . אחרי חלימות כה רבות, אוחז בי דחף להמשיך וללמוד, להרחיק מעלי, לצורך כך, את הדף הלבן ולשקוע בלימוד של ספר, ספר קשה, תמיד מעט קשה מדי בשבילי . במתח המתקיים במפגש עם ספר שבנוי לתלפיות, הרוח בונה את עצמה, עוד ועוד . כל התהוות של מחשבה, כל אפשרות למחשבה, טמונה בבנייתה של הרוח . אך האם הגיעה שוב שעתי למצוא את האיש העמֵל שאותו אני מכיר eבטיה ולהכניסו אל התחריט שלי ? 104 להבתו של נר את החדר, מקימה מחדש את הבדידויות הנועזות, את בדידותי העמלה . וכך העמֵל תחת אור המנורה הוא ת ח רי ט ראשו ני , שתקֵף עבורי באלף ואחד זיכרונות, ותקף גם עבור כולם, לפחות כך אני מדמיין . הציור הזה, אני בטוח, לא זקוק לכיתובית עם הסברים . איננו יודעים מה חושב האיש העמל אל מול המנורה, אבל אנחנו יודעים שהוא חושב, שהוא חושב לבדו . התחריט הראשוני הזה נושא את חותמה של בדידות, חותמה הייחודי של בדידות מסוג מסוים . איך יכולתי לעבוד טוב יותר, לעבוד כמו שצריך, אילו מצאתי את עצמי באחד מאותם תחריטים "ראשוניים" ! 2 . הבדידו...
אל הספר