[ 189 ] אני כותבת בחוץ, על ערמת דפים, בשימוש משני, ורק בערב מעתיקה את מה שנכתב למחשב . כשאני יושבת בחוץ — רגליי על השלף המדגדג, עיניי בסלעים ובאלונים, ומעֵבר להם התל והעמק ורכס הָעַבַּיָיה — איני מרגישה שאני עובדת . אין זה מצב רוח של עשייה אלא של הוויה, של קשב והתבוננות, שמעוררים הנאה אשר הופכת לפעמים לתחושת התמזגות עם כל הדברים שבאתי לשבת בתוכם . שלא כמו בטבע חקלאי או בגן מעשה-אדם, כאן אני מודעת לכך שלא הם מסביבי אלא אני ביניהם . אני גם מודעת לכך שאני לא לבד : מצד אחד יש רוגע, מצב שבו לא צריך להתנהג ולהגיב כמו בחברה אנושית ; מצד שני אין זה מצב סטטי, "בודד", משעמם או בטוח . יש לפניי "אחר", שאין לִצפות את התנהגותו ושמעורר דריכות . אני נמצאת בתוך סביבה חיה שרואה אותי ולפעמים אף מדברת . "הַמָּקוֹם שֶׁלִּי בַּסְּלָעִים" מַשְׁעִינָה אֶת רַגְלי עַל כְּמוּסַת-זְמַן אָפֹר . סֶלַע שֶׁל מַשְׁעִינָה עַל בִּרְכַּי עֵצִים כְּרוּתִים וּמֻחְלָקִים לִנְיָר לָבָן . נוֹעֶצֶת עֵינַי וָרֹד . לֹטֶם בָּאִישׁוֹן הַכָּתֹם שֶׁל מַבִּיטָה סָבִיב בָּאָבִיב הַצִּבְעוֹנִי הַזֶּה . . . [ 190 ] וִישֻׁרוּן שֶׁשָּׁמַן...
אל הספר