14 פתיחוּת מלאה וספק אם כן, ואהבה . וכמובן : הסבל . ככל שמדובר בו, סטיבן מיטשל מוותר על העיסוק באלוהים מיד לאחר דיון קצר בפרק הראשון . עיקרו של הדיון בכך, שאם תחילה נדמה היה לנו שעם פיטוריו של האל תתרוקן התודעה האנושית ממשמעות, הרי שההפך הוא הנכון : בהיעדר האל נעשתה התודעה הזאת ענווה יותר, משום שהאל הניח אותה במרכז העולם, ומשהשתחררה ממנו השתחררה גם מאשליית מרכזיותה, ולא זו אף זו, למרות היעדרו של האל ממנה היא מוסיפה לפרות וליצור . כה אמר מיטשל . בטענה הזאת אפשר גם אפשר להטיל ספק, אבל אין הספק הזה מענייננו כאן, וכך, עם תום הפרק הראשון של ספרו של מיטשל נפטרנו בקלות מפוקפקת משאלה עתיקה אחת ונשארנו עם שתיים : מה על האהבה, שזה הנושא של יום העיון הזה, ומה על הסבל, שכאילו אינו הנושא אבל בשלו מיהרנו לכאן, בשל הסבל שכרוך באהבה ; שכרוך בהיעדרה, שכרוך בהיותה, שכרוך בהיותה כה מוטלת בספק, כה חלקית ושברירית, כה חשופה לחסר, ובעיקר מעוררת כמיהה לאין – קץ . כי מדובר באחת הכמיהות העמוקות ביותר של המין האנושי . אנחנו כאן עוסקים ברצון, אולי הכמוס ביותר, הנוגע ללב ביותר, רצונו של הסובייקט, שמיטשל מיטיב לבטאו...
אל הספר