השוטף . הסיעות האלו שתומכות בממשלה באופן עקבי הן הקואליציה . מולם ישנה אופוזיציה ‑ שאר סיעות הבית, שנשארו מחוץ לממשלה ומתנגדות למהלכיה . ההיגיון פשוט : כשהבחירות מסתיימות והמפלגות מריחות את השלטון, הן מסכימות להתפשר על לא מעט עקרונות כדי להיכנס לקואליציה ולקבל כוח, כסף ותפקידים . וכך, במקום לריב על כל חוק או רפורמה תוך כדי תנועה, מגיעים מראש לעסקת חבילה של הכול או כלום . או שאתה בפנים ‑ ואז אתה מקבל חלק מהנתח השלטוני ובתמורה מתחייב לתמוך במהלכי הממשלה שיסוכמו מראש, או שאתה בחוץ . ככל שהפוליטיקה הישראלית נעשית מקוטבת יותר, הופכים ההסכמים הקואליציוניים לשחקן מרכזי בה . בלעדיהם, המפלגות שמרכיבות את הממשלה לא יוכלו להסתדר אפילו יום אחד . גם בתוך ממשלת בנט ‑ לפיד הקרבות המרכזיים הם סביב הנושאים שהצדדים שכחו ללבן בהסכמים הקואליציוניים, כמו חוק האזרחות או הפנסיות הצבאיות . כמעט כל שאר הסוגיות סוכמו מראש . ככל שהקדנציה מתקדמת וריח הבחירות באוויר מתחזק, כך מתקשות המפלגות להגיע להבנות תוך כדי תנועה ונצמדות למה שסוכם בתחילת הדרך . זאת כמובן מחשש שהכנסת תתפרק זמן קצר אחרי שהתפשרו והן יגיעו לבחירות...
אל הספר