לתחייה במרחב שבין שתינו . רוח רפאים מעירה רוח רפאים אחרת, ובלי להיות מודעות לכך, אנחנו מגיעות למקומות חדשים . אחיה הגדול של אמי טבע בים בגיל 14 . היא היתה אז רק בת עשר . לא מדובר בסוד משפחתי, אבל זאת היתה טראומה שהשתדלנו לא לדבר עליה . כולנו ידענו שאמא לא מסוגלת לדבר על החלק הזה של ילדותה . הבנו שמבחינתה, לזכור משמעותו לחוות שוב משהו שאינה מסוגלת לחוות . הילדה בת העשר נשברה לרסיסים ומעולם לא התאוששה . חלק ממנה נעלם איתו, ורק תמונה בסלון של סבא וסבתא שלי הזכירה שלפני שנים רבות, משהו היה שונה . אנחנו, הילדים, נזהרנו . השתדלנו לא לגעת בפצע שנותר פתוח ובמה שנעשה נקודה רגישה לכולנו . מדי פעם, כשמישהו שרק ברחוב, כולנו הפסקנו לנשום וחיכינו שאמא תיאנח . "אחי אלי", היא היתה אומרת בקול של ילדה קטנה . "הוא ידע לשרוק, והשריקה שלו היתה הכי חזקה" . ואז, אחרי שתיקה קצרה, היא היתה מחליפה נושא . אנחנו מנסים לגונן על יקירינו מפני כאב ומצליחים להשאיר את הזיכרונות, הסיפורים והעובדות הללו נשכחים, מנותקים, חבויים בנפשנו . אנחנו יודעים ובכל זאת איננו זוכרים . הלא ‑ מודע שלנו נאמן תמיד לאנשים שאנחנו אוהבים ול...
אל הספר