לו אבטחה, הוא צועד בשדה התעופה, עומד בתור, חולץ נעליים, גם אם אלה שלידו מבקשים איתו סלפי, ומזהים ומקיפים אותו . אני זוכרת שמרוב דאגה כי גורם עוין יעצור אותו או יתנכל לו, רצתי לפניו לכל אורך השדה, צעקתי, "דה פריים מיניסטר איז קאמינג", ופילסתי לו בידי מעבר כדי שלא יעמדו בדרכנו ויפנו לנו מקום לעבור . רבים הרימו גבה והסתכלו עלי בתמיהה, אבל לי לא היה אכפת . לא העליתי על דעתי שהאיש שהקים את הכור בדימונה, שמרבית סודות המדינה פתוחים בפניו, תוך יום אחד יהיה כה חשוף . וחוץ מזה מתוך כבוד אליו, רציתי לחסוך ממנו את העמידה בתור, שייקחו לו את הדרכון וישאלו אם הוא בא בענייני עבודה או כתייר . אבל פרס בכל זאת היה פרס . מיד כשנודע לנשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק, שפרס הגיע לפריז, הוא הזמין אותו לפגישה בארמון האליזה . ולמרות שלא היתה לנו שיירה מאובטחת, בקושי מכונית אחת, פרשו לכבודנו שטיח אדום, חצוצרנים ניגנו, משמר כבוד ענק קיבל את פנינו ועשרות צלמים חיכו לו, כאילו היה עדיין ראש ממשלה . אז הבנתי שלא משנה מה תוארו, פרס תמיד יישאר אדם גדול בתודעה הציבורית והעולמית . ואת זה שידרתי לו גם כשבקושי הצלחתי לארגן לו משר...
אל הספר