מורות למחנה הקיץ השנתי באזור הכפרי והודות לכך ניצלו חייה . בעוד הכיתה מסיירת בכפר, נכנסו הגרמנים לווילנה ותוך ימים ספורים, בסיוע הליטאים, נטבחה כמעט כל הקהילה היהודית בעיר . אבי, אז בן ,22 הצליח להימלט ליערות . בני משפחתו נותרו מאחור . כולם נרצחו . אבי התגייס כמעט מיד לצבא הרוסי, נלחם בגבורה, נפצע, וזכה בעיטור "הכוכב האדום" ‑ הצל"ש הסובייטי . אני זוכרת כיצד נהג להצביע בגאווה על הצלקת שנותרה על ידו מאותה פציעה, ואנחנו, הילדים, הבטנו בה מרותקים . בינתיים נדדה אמי עם בני כיתתה ועד ערבות רוסיה הגיעו . שתי המורות נהפכו לאמהות של תלמידיהן, ונשארו לצִדם עד תום המלחמה . במהלך השנים האלו הן ניסו להסתיר מהילדים שתחת חסותן את הידיעות המזוויעות שזרמו מרחבי מזרח אירופה, וניסו לשוות לחיי הפליטים שנכפו עליהם אווירה של הרפתקה : שתו חלב מעטיני עזים, ישנו באסמים בכפרים, ליקטו מזון בשדות . המורות דאגו לשמור על יחסי החברוּת בין הילדים היהודים והנוצרים, ויחד איתם חיכו לרגע שבו יוכלו כולם לחזור הביתה . אבל כשהרגע הזה הגיע, בקיץ ,1945 הוא היה רגע נורא עבור הילדים היהודים בכיתה . כאשר הרכבת נכנסה לתחנה בווילנ...
אל הספר