האנושי וברצון לנסח את המציאות האנושית במושגים ייחודיים לבני אדם . היא ניכרה תחילה באופן המובהק ביותר בפיסול ובציור של אמני המאות ה ‑ 16 וה ‑ 17 והחליפה לאטה את התפיסה המסורתית של העולם, כמרחב המאוכלס ב"דברים" וב"חפצים", בתפיסה שונה באופן מהותי של העולם כסובב סביב האדם . האדם עצמו לא נתפס בה כעוד "דבר" או "חפץ", אלא כיצור ייחודי, היסטורי ודינמי, הניצב מובחן מהסדר הכללי של הדברים ביקום . התפנית ברורה : במקום עיסוק באידיאות אלוהיות, בחוקיות קוסמית ובמבנה הסדר הטבעי, עברה החברה בהדרגה להתעניינות באדם, בייחודיותו, באופן הכרתו את המציאות וברווחתו האישית . אחד הביטויים המוקדמים ביותר של תפנית הומניסטית זו משתקף ב"נאום על כבוד האדם" של ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה ( 1463 ‑ 1494 ) , אחד מענקי הרוח של הרנסנס באיטליה ומי שכונה על ידי מיכלאנג'לו "אדם כמעט אלוהי" . פיקו נולד למשפחת אצולה והיה ילד ‑ פלא . בגיל שלוש כבר שלט ביוונית ובלטינית, ובגיל עשר מונה למזכיר בבית משפט אפיפיורי . בגיל ,23 לאחר שהשתלם בשלוש האוניברסיטאות החשובות ביותר של זמנו ‑ בולוניה, פרארה ופדובה ‑ פרסם ב ‑ 1486 חיבור פורץ דרך בשם...
אל הספר