ואפילו עם עזרא סדן, שהיה אז מנכ"ל משרד האוצר . לא פרגנו לי, והתחילו ביקורות על הדרך שבה ניהלתי את המאבק . על ערך הרופא, על השליחות, על ההחלטה לנטוש את בתי החולים . הרגשתי שבתקופה הזו אני צריך להיות הכי חזק בעולם . זמן קצר לאחר שהסתיימה השביתה הייתי צריך לעבור את בחינות ההתמחות שלי בקרדיולוגיה . עוד משבר קטן . אתה לומד לבחינות וניגש כמו כולם . אתה בסך הכול עוד מתמחה אחד שיושב מול הבוחנים וצריך לעבור את הבחינה . אין ולא תהיה פה שום אפליה חיובית, וטוב שכך . אין מישהו שיגיד לך "שלום, ד"ר רוטשטיין, אנחנו רוצים לברך אותך על ההצלחה בשביתה . ועכשיו לשאלה הבאה . . . " זה לא קרה כמובן . להפך . נבחנתי בבית החולים בילינסון, וחלק מהבוחנים הם כאלה שהיו "חיילים" שלי בזמן השביתה, והיו ביניהם מי שלא בדיוק אהבו את הסיפור שלי ובלשון המעטה . מאוד חששתי שיסגרו עמי חשבונות . אבל את הבחינה עברתי מצוין . הייתי כנראה רופא לא כל כך גרוע . ידעתי את החומר . וכל הזמן הזה ברור לך שגם אחרי כל מה שעשית, אתה עדיין בלי קביעוּת בבית החולים, ושרק שלוש שנים לאחר שעברת את הבחינות ידונו בקביעות שלך, יחליטו אם אתה בכלל נשאר ...
אל הספר