הברית, מלמד נפרולוגיה בטורו ‑ קולג' . לאחר ארבעה ימים, בסיועו של הקונסול שלנו בניו ‑ יורק, הצלחתי לעלות על מטוס לישראל ולהצטרף ליחידה שלי, ,669 פינוי בהֶיטס . ישבתי ב"אנסאר" ואחר כך בדאמור . באחד הימים שלחו אותנו לחלץ מתוך ביירות כמה חיילים של דובר צה"ל, שנקלעו לאירוע מאוד קשה עם לא מעט פצועים . לילה חשוך . ירדנו עם מסוק בין ההפגזות, באמצע מגרש הכדורגל של ביירות . אני מנסה למצוא פצועים ולא רואה כלום, חושך מוחלט . ממשיך לחפש ונתקל במישהו . התחלתי למשש . יש משקפיים ויש פנים . "מי אתה ? " אני שואל . "אני בטלר . . . " בטלר ? אלכס בטלר ? זה הרי רופא בכיר מהמחלקה שלי, ממכון הלב . רופא שמאוד רציתי שיהיה מנהל מכון הלב לאחר פרופ' נויפלד, ונכשלתי מול הבוסים שהעדיפו את פרופ' אליעזר קפלינסקי . בפרס שקיבלתי על רצוני זה נעסוק בפרק הבא . "ומי אתה ? " הוא שואל . "אני רוטשטיין . . . " מפגש הזוי באמצע הפגזה בביירות . בפאתי מגרש הכדורגל היו שם עוד כעשרה פצועים . התחבקנו ממושכות, אספתי את כולם במהירות אל המסוק וברחנו משם לפני שיפוצצו אותנו . בטלר היה הרופא בשטח, ומכל העולם נתקלתי ממש בו באמצע הפינוי המוזר...
אל הספר