בּוֹהר היה בן שישים ושמונה כאשר איינשטיין היה בן שבעים וארבע, אבל בּוֹהר נשאר פתוח לרעיונות חדשים, ודוקטורנטים מבריקים נהנו יותר מכל לשהות במחיצתו במכון בּוֹהר בקופנהגן, שהתאפיין בתסיסה אינטלקטואלית מתמדת . איינשטיין, לעומת זאת, היה מבודד מן הזרם המרכזי של המחקר כבר כמה עשורים . הוא זכה למחיאות כפיים מנומסות, כמובן, בסמינרים המעטים שלימד במִתחם הקודר של המכון למחקר מתקדם בפאתי הקמפוס של פרינסטון, אבל מחיאות הכפיים האלה היו תשואות מן הסוג שמקבל חייל קשיש המובל אל הבמה בכיסא גלגלים . עמיתיו של איינשטיין התייחסו אליו כאל מי שעבר זמנו . אפילו רבים מחבריו הקרובים כבר לא התייחסו ברצינות לרעיונות שלו . איינשטיין חש את הבידוד הזה . פעם היה ביתו מלא עמיתים, אנרגיה של נעורים, המולת שיחות . אבל לאחרונה שרר בו שקט מעיק . אשתו השנייה אֶלְזָה, השמנמנה והפטפטנית בכל עת, מתה כמה שנים לפני כן, וכמוה גם אחותו הצעירה והאהובה, מאיה . מות אחותו הכאיב לאיינשטיין במיוחד . מאיה ואלברט הרבו לבלות יחד בילדותם במינכן בשנות השמונים של המאה התשע ‑ עשרה, ואהבו להקניט זה את זה ולבנות מגדלי קלפים . אם משב רוח חולף הי...
אל הספר