השקט במשרד החוץ נמשך . מגיע היום שבו הוועדה העליונה אמורה לקבל החלטה ועדיין איש לא פונה אלי . אני קצת בלחץ ועדנה מרגיעה כרגיל : גם אם לא תקבל ‑ לא נורא . . . אמא בסתר לבה לא רצתה שאסע למצרים . סיפרתי לאמא על כך שהגשתי מועמדות לתפקיד השגריר במצרים, ושיש סיכוי טוב שאקבל את המינוי . "אל תלך לשם", היא הגיבה מיד, "בשביל מה אתה צריך את זה ? כבר הגעת לפסגה במשרד החוץ . תוותר" . היה ברור לי שמאחורי ההתנגדות יש גם סיבה פסיכולוגית ; אחרי מה שהיא עברה בלבנון, היה לה קשה לראות אותי מגיע לשליחות במדינה ערבית . בצהריים ישבתי בבית בהרצליה, וקיבלתי שיחת טלפון מסגן שר החוץ, שנכנס לתפקיד זמן קצר קודם לכן . "אייזיק, מה עם מצרים ? " שאל . לא הבנתי למה הכוונה . "תגיד, הגשת מועמדות ? " "כן" . "הגשת ‑ קיבלת . . . " הוא בישר לי, וביקש שאשב בשקט עד שאקבל הודעה רשמית על המינוי . ואכן, זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הודעה שהוועדה בחרה בי לתפקיד . הוצפתי במברכים מהארץ ומחו"ל . בני משפחה, עובדי משרד החוץ, חברים ומכרים וגם עיתונאים . אחד מהם, מ"ידיעות אחרונות", רצה לפרסם כתבה בעיתון על המינוי שלי וביקש לראיין אותי . היתה ...
אל הספר